<h1>סמ"ג עשין סימן קל"ג</h1>
<h2>דף ב.</h2>
איזוהי הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים, מרקם שהיא במזרח ארץ ישראל ורקם כמזרח עד הים הגדול מאשקלון שהיא לדרום [ארץ ישראל] ואשקלון כדרום עד עכו שהיא בצפון ועכו כצפון מקצתה, היה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שהיא על ימינו שהוא מזרח הדרך הרי היא בחזקת חוצה לארץ, טמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית עד שיודע לך שאותו מקום מארץ ישראל, שרצועה מארץ ישראל יוצאת שם כדאיתא בפרק קמא דגיטין (ז' ב') ומושכת עד כזיב, לפיכך כל הארץ שעל שמאלו שהיא במערב הדרך הרי היא בחזקת ארץ ישראל וטהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית עד שיודע לך שהיא פטורה שאותו מקום חוצה לארץ, וכל ששופע ויורד מטורי אמנום ולפנים ארץ ישראל ומטורי אמנום ולחוץ לצד המערב חוצה לארץ (ע"פ לשון רמב"ם תרומות פ"א ה"ז ע"ש). שהרי התחתון משפע למזרח ולמערב והעליון משפע מצפון לדרום ובראשו קפלוריא כך פירש רבינו יצחק (גיטין ח' א' תד"ה כל ע"ש), וניסין שבים רואים אותם כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים מן החוט ולפנים ארץ ישראל מן החוט ולחוץ חוצה לארץ. מטורי אמנום הוא אמנה כדגרסינן בירושלמי (חלה דף כ"ו ב') לכשיגיעו הגליות לטורי אמנום הם עתידות לומר שירה שנאמר (שה"ש ד') תשורי מראש אמנה. מהיכן החזיקו עולי בבל, מכזיב ולפנים לצד מזרח, מכזיב ולחוץ עד אמנום ועד נחל מצרים לא החזיקו בו וכזיב עצמה לא החזיקו בה (ע"פ רמב"ם שם ה"ח) כדאיתא בירושלמי דמסכת דמאי (דף ד' ב'). איזהו סוריא, מארץ ישראל ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב וחרן ומנבב וכיוצא בהם עד שנער וצהר הרי הוא כסוריא אבל עכו מקצתה בחוצה לארץ כאשקלון ומקצתה בארץ כדמוכח בירושלמי (שביעית דף ט"ז א'), (וכן) [והם] תחומי ארץ ישראל (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ט ע"ש וכס"מ).
<h2>דף מז.</h2>
גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינו כיבוש ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא ביכורים והכל מן התורה כאילו לא נמכרה לגוי מעולם, ויש קנין לגוי בסוריא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית (רמב"ם תרומות פ"א ה"י). גרסינן בפ"ק דבכורות (י"א א' עיי"ש) אמר רבי יוחנן פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל אם נגמרה מלאכתן ביד גוי ומרחן הגוי פטורים מכלום שנאמר דגנך ולא דיגון גוי (רמב"ם שם הי"א עי' ילקוט ש"נ שבמהדורת פרנקל). וכתב רבינו שמשון דשמא אפילו מדרבנן פטורים בתבואה דגוי בזמן הזה הואיל ואף בתבואות ישראל אין שם חיוב מן התורה לרבנן דרבי יוסי (יבמות פ"ב ב') והא דגזרינן משום בעלי כיסין (מנחות ס"ז א') בגוי שלקח מישראל וכן כתב מורי רבינו יהודה וכן הלכה. ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבים בכל מן התורה ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן ותרומת מעשר ומוכרה לכהן ומעשר ראשון והרי הוא שלו מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום, ומפני מה לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגומר, טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרומת מעשר אבל טבל שאתה לוקח מן הגוי אין אתה נותן לכהן תרומת מעשר שהפריש ממנו אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה (המשך לשון הרמב"ם שם). ודוקא לוקח מן הגוי אבל לוקח מישראל אמרינן בפרק הפועלים (ב"מ פ"ח ב') עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח ומעמידה רבינו יצחק בר רבי מרדכי כשלקח מישראל קודם מירוח כמו שיתבאר בהלכות מעשר (עשה קל"ה דף קצ"ח ג' בד"ו [הו' בב"מ פ"ח א']) אבל בלוקח מן הגוי קודם מירוח אין חשוב לוקח להפטר מאחר שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיעה מן המעשר (שם פ"ח א' תד"ה תבואת). אמנם בירושלמי דדמאי נחלקו אמוראי אליבא דרבי יוחנן ואליבא דרבנן אם יש קנין לגוי או אין קנין. אבל (אפילו) לפירוש רבינו יעקב (בתוס' שם) שמעמידה בלוקח אחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח זרעך קרינא ביה אין חילוק בין ישראל לגוים.
לדברי רבי בפרק השולח (גיטין מ"ז א'), והלכה כמותו מחבירו (עירובין מ"ו ב') אמרינן, שותפות הגוי חייבת בתרומות ומעשרות, כיצד ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו השדה בקמתה ואין צריך לומר אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין זה בזה בכל קלח וקלח מחלקו של גוי אע"פ שמרחן הגוי וחיובם מדבריהם, בד"א בארץ ישראל שהמעשרות שם של תורה ובשל תורה אין ברירה אבל אם לקחו שדה בסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפילו חלקו הגדיש של גוי פטור מכלום (רמב"ם תרומות פ"א הל' כ'—כ"א) דבסוף ביצה (ל"ח א') פסקינן הלכה כרבי אושעיא דאמר דבדרבנן יש ברירה מכלל דבשל תורה אין ברירה. ורבינו יצחק (נדרים מ"ו ב' תד"ה אמר) פוסק כרבי אליעזר בן יעקב שסובר אף בשל תורה יש ברירה בפרק הפרה בבבא קמא (נ"א ב') גבי המדלה מים מן הבור, הלכך הלכה כרבן שמעון בן גמליאל החולק על רבי (גיטין מ"ז ב') דאמר יש ברירה ושל ישראל חייב ושל גוי פטור ועוד שבכל התלמוד פוסק רב אלפס (שם בעירובין) שאין הלכה כרבי אלא מחבירו ולא מרבן שמעון בן גמליאל שהיה אביו ורבו.
